על תולעים, נמלים ועטלפים - כמה מילים על כלבת.

כל כך הרבה נאמר ונכתב על כלבת בשבועות האחרונים ברחבי הרשת, שנדמה כאילו כבר אמרנו הכל. אז זהו, שלא. 

ישנן עדיין כמה עובדות וקצת מידע שלא מסתובבים ברשת וחשבתי שיהיה מעניין ואולי גם מועיל לכתוב אותם כאן בבלוג.

למעט אנטארקטיקה, מחלת הכלבת מצויה בכל יבשות העולם. מקור השם "כלבת" במילה הלטינית שפירושה "זעם". הסיבה לכך ברורה: בעלי חיים הנגועים בכלבת נוטים לעתים קרובות להיות תוקפנים, הם מסתובבים עם קצף סביב הפה (ועל זה אכתוב בהמשך) מה שנותן להם את מראה השור הזועם. ככל שהמחלה מתקדמת בעלי החיים החולים מפתחים רגישות יתר לאור ולצליל, שיתוק של העצבים השולטים בתנועת הראש והגרון, ובסופו של דבר מתים כתוצאה מכשל נשימתי.

אלמלא הכימאי והמיקרוביולוג הצרפתי לואי פסטר רבים מאיתנו כנראה לא היינו היום בחיים. פסטר התפרסם בעיקר בזכות פיתוח תהליך הטיפול בזיהום חיידקי הקרוי על שמו (מי לא שותה כאן חלב מפוסטר?) אך גם עבודתו בפיתוח חיסונים הצילה מיליוני בני אדם. את חיסון הכלבת הוא פיתח על ידי הדבקת ארנבים שאותם הרג לאחר שחלו. כך החליש את הנגיף מספיק כדי שיצליח להפעיל את מערכת החיסון האנושית מבלי להרוג את החולה. החיסון ניתן לראשונה בשנת 1885 לג'וזף מייסטר, ילד בן תשע שננשך על ידי כלב נגוע בכלבת. הניסוי הצליח והילד הבריא.

לואי פסטר וג'וזף מייסטר הקטן, הילד הראשון שחוסן בפני כלבת.

פסטר, שאיבד שלושה מחמשת ילדיו למחלת הטיפוס, היה פרגמטי וחסר רחמים במחקר שלו. הסיכון שמישהו מעובדי המעבדה יינשך במהלך העבודה על ידי בעל חיים חולה היה אמיתי מאוד בעיניו, ופרוטוקול המעבדה שכתב הורה להרוג את העובדים אם חלילה יינשכו. פסטר החזיק במעבדה אקדח, והעובדים נצטוו לירות בראשו של חברם אם ננשך. למרבה המזל, ואולי כי ההוראה גרמה להם להיזהר יותר, איש לא ננשך במהלך העבודה.

לפני עבודתו של פסטר, כלבת היתה גזר דין מוות לחולים בה. למעשה, עד לפני עשור, ללא טיפול רפואי מיידי, יכלו הרופאים לתת לחולים שכבר הראו סימפטומים רק טיפול תומך עד המוות. כל זה השתנה בשנת 2004, כאשר Jeanna Giese נערה בת חמש עשרה מפון-דו-לאק בויסקונסין ארה"ב ננשכה על ידי עטלף נגוע בכלבת. הפצע היה קטן מאוד ואיש לא שם לב אליו אבל כחודש לאחר מכן כבר סבלה מחום ומפגיעה עצבית, טשטוש בראייה ובעיות בדיבור. היא טופלה ונבדקה ללא הועיל עד שנגלה שננשכה וחלתה בכלבת.

הצוות הרפואי בבית החולים לילדים של ויסקונסין החליט להתייחס לג'אנה בגישה חדשה - הם הכניסו אותה לתרדמת רפואית למשך שישה ימים ונתנו לה תרופות להפחתת פעילות המוח. לאחר מכן קיבלה תרופות אנטי-ויראליות אשר נתנו לגופה זמן לבנות נוגדנים. בתוך חודש היתה לאדם הראשון בעולם ששרד כלבת ללא חיסון. החיכוך עם המוות לא הותיר אותה לגמרי ללא פגע, זמן ההתאוששות שלה היה איטי, אך בשנת 2011 היא סיימה בהצלחה את לימודיה בקולג', התחתנה והפכה לאמא לזוג תאומים. הטיפול נקרא עד היום "פרוטוקול מילווקי". למרות שזכה להצלחה אצל כמה מטופלים אחרים הוא עדיין שנוי במחלוקת בעולם הרפואי.

מה חשבתם, שאני ממציא? הנה ג'אנה בטקס הסיום.

כלבת בבני אדם מתבטאת תחילה בסימפטומים דמויי שפעת המתפתחים לסיוט כשהמוח נהרס בהדרגה. השפעה פחות שכיחה על גברים היא פריאפיזם, מצב המביא לזקפה הנמשכת שעות, ושפיכה בלתי נשלטת בתכיפות של עד שלושים פעמים ביום. על התופעה המוזרה הזו דיווח כבר הרופא היווני גאלן שחי במאה השנייה, שתיאר מקרה של סבל שהציג את הסימפטום במשך שלושה ימים רצופים עד מותו. גאלן לא כתב אם הסבל האומלל מת עם חיוך על פניו או לא, אבל כל גבר מבין מיד שלא מדובר בהנאה גדולה.

סימפטום אופייני הרבה יותר אבל לא פחות מוזר של הכלבת הוא הידרופוביה, או פחד ממים. כאב גרון וקושי בבליעה מציפים את הפה ברוק. ככל שהמחלה מתקדמת, החולה סובל מכווץ מכאיב בשרירי הלוע ומרגיש כאילו הוא נחנק כאשר הוא מנסה לשתות משהו. התופעה הזו מעניינת מאוד, בעיקר אם מכירים את הסיפור על הנמלים והתולעת. 

אני רציני. מדובר בשני סיפורים שונים על יכולתם של טפילים לשנות התנהגות של נשא לטובתם ולתועלתם. אם זה לא היה אמיתי, לא הייתי מאמין בעצמי.

לפני שנים תועדה על ידי חוקרים תולעת מיקרוסקופית שטוחה שכאשר היא חודרת למערכת העצבים של נמלה היא הופכת אותה לשפחה. ירידה בטמפרטורה של הסביבה גורמת בדרך כלל לנמלים להיכנס מתחת לפני הקרקע, אבל הנמלה הנגועה בתולעת השטוחה ההיא מטפסת במקום זה לראש עלה עשב ונאחזת בו, והופכת בכך לטרף קל לכבשים המלחכות. הצבתות של הנמלה ננעלות ואין שום דבר שהיא יכולה לעשות מלבד להיות תלויה ככה באוויר. הכבשה מלחכת את העשב ואוכלת את הנמלה, והתולעת משיגה גישה אל מערכת העיכול של הכבשה, בדיוק המקום שבו היא צריכה להיות כדי להשלים - כמו בשיר מ"מלך האריות" - את מעגל החיים שלה.

ומה הקשר לכלבת? או, טוב ששאלתם. 

כשהוא על סף גרימת מוות לכלב, עטלף או כל יצור אחר עם דם חם שאותו הדביק, הוירוס מעורר את החיה להתקף זעם, ובאותו זמן נודד ממערכת העצבים אל בלוטות הרוק שלה. בכך מבטיח הוירוס כי אם המארח שלו ינשוך מישהו, הוא ימשיך לחיות בגופו של הנשא החדש. כל הסיפור של כאב הגרון, הקושי בבליעה והרוק סביב הפה נועד לעשות דבר אחד ויחיד – להבטיח שהוירוס יגיע למקום הנכון, גופו של נשא אחר, חי, לפני שהנשא הנוכחי ימות. 

בימי קדם רווחה האמונה כי ניתן לרפא כלבת על ידי הריגת הכלב האחראי וחבישת הפצע עם שערות מפרוותו. לא צריך תואר ברפואה כדי להבין שמדובר בגישה חסרת תועלת במקרה הטוב. גרוע מכך, מי שמנסה להרוג את הכלב מגדיל מאוד את הסיכוי לחטוף ממנו עוד ביס. "חידוש" נוסף לטיפול בכלבת בימי הביניים היה "המפתח של הוברט הקדוש", פטרון הציידים. חפץ דמוי מסמר ברזל ארוך עם ראש מקושט, שאותו הלהיטו באש וצרבו את בשרו של הננשך. אני לא יודע כמה יעיל זה היה, אבל אין ספק שהננשך שכח לכמה שעות את הנשיכה.

מפתח הוברט הקדוש, פריט ממוזיאון קמיעות באנגליה

עטלפים הם נשאי כלבת נפוצים לא פחות מיונקים אחרים (ומי שלא הבין את זה קודם שיעלה למעלה ברשומה ויקרא שוב על ג'אנה מויסקונסין). ישנן מספר סיבות לכך כמו מרחב מחיה גדול יחסית ונטייה לחיים בקבוצות ענק. כאשר הם חולים מאבדים העטלפים את היכולת לעוף והם נוטים יותר לבוא במגע עם בני אדם, במיוחד ילדים אשר עשויים להרים ולנסות ללטף עטלף אם הם רואים אותו שוכב על הקרקע.

העטלפים הם יונקים החיים בלהקות גדולות, ומרחב המחיה שלהם גדול. 

בעולם המערבי מוות של בני אדם מכלבת הוא ארוע נדיר. בעולם השלישי, לעומת זאת, הכלבת נפוצה למדי. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי למעלה מ – 80 אלף בני אדם מתים מכלבת כל שנה, בעיקר באפריקה ובאסיה. יותר משליש ממקרי המוות האלה מתרחשים בהודו לבדה. מעניין לדעת שעל פי הנתונים שמפרסמת הממשלה בהודו התפוצה העצומה של כלבת שם קשורה, בין השאר, לירידה החדה באוכלוסיית הנשרים. ללא הנשרים הניזונים מנבלות נשאר הרבה מידי מזון לכלבים המשוטטים והם מתרבים ביתר קלות. בהודו קיימת אוכלוסיית הכלבים המשוטטים הגדולה בעולם, כשרבים מהם הפכו לכלבי פריה, כשהם מקבלים מאפיינים ומראה פראי בדומה לדינגו. מישהו אמר עכשיו "כמו הכלבים המשוטטים בבית שמש"? אז כן, הבעיה אמיתית וכואבת. כל כך כואבת שאפשר למות ממנה.

עד שיסתיימו הויכוחים ברשת על אחריותו של שר החקלאות להתפרצות המגיפה, ועל השפעתה של המלחמה בסוריה על העליה המסחררת במספר מקרי הכלבת, בואו נזכור כמה דברים: מדובר בוירוס חכם עם יכולות להשפיע על התנהגותם של החולים לטובתו, ובתנאים סביבתיים שאיננו מבינים עד הסוף – כמו הקטנת אוכלוסיית הנשרים או הגידול באוכלוסיות העטלפים – שיכולים להשפיע על התפרצות המחלה ותפוצתה. אם היינו צריכים הוכחה נוספת לכך שכל מחלה וכל תופעה בטבע היא חלק ממארג סבוך של התרחשויות, חלק משלם גדול יותר, מחלת הכלבת מספקת לנו אותה בצורה משכנעת מאוד.

אתם לא צריכים לירות בחבריכם לעבודה ואל תבנו על האפשרות שבית החולים הקרוב אליכם מפעיל את פרוטוקול מילווקי, אבל היו זהירים וחסנו את הכלבים שלכם. המניעה והחינוך הם הפתרון היחיד למחלת הכלבת.

תחריט אירופי המתאר נשיכה של כלב חולה כלבת, 1714