הכלבים נובחים, אבל השיירה עוברת

שלום לכם! מזמן לא נפגשנו כאן. תודה שאתם עדיין קוראים את הבלוג שלי, והפעם - אני מבקש שאחרי הקריאה תקדישו שתי דקות לכתוב, כאן בבלוג ולא רק בפייסבוק, את התובנות שלכם. 

ונתחיל בציטוט ממשלי קרילוב, בתרגומו החביב של חנניה רייכמן:

שְׁנֵי יְדִידִים הָלְכוּ בָּרְחוֹב עִם-חֲשֵׁכָה

וְגִלְגְּלוּ בֵּינָם שִׂיחָה.

לְפֶתַע, בְּעָבְרָם, הִתְחִיל לִנְבּוֹחַ כֶּלֶב

וְאַחֲרָיו שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, וְעוֹד, וְעוֹד;

בִּן-רֶגַע נִתְאַסְּפוּ מִכָּל הַחֲצֵרוֹת

כַּחֲמִשִּׁים כְּלָבִים – וְהֵם נָבְחוּ כְּאֶלֶף.

אֶחָד מִשְּׁנֵי הַחֲבֵרִים

רָצָה כְּבָר אֶבֶן לְהָרִים.

"הַנַּח!" – אָמַר רֵעוֹ – "מָה, יְדִידִי, רָצִיתָ?

הֵן נְבִיחַת-כְּלָבִים לִמְנוֹעַ לֹא תּוּכַל!

אוֹתָם בְּאֶבֶן רַק תַּקְנִיטָה.

נֵלֵךְ קָדִימָה – וַחֲסַל!"

וּבֶאֱמֶת: הַזּוּג הִמְשִׁיךְ דַרְכּוֹ בְּשֶׁקֶט –

וְהַנְּבִיחָה הִתְחִילָה מִשְׁתַּתֶּקֶת

עַד שֶׁסּוֹף-סוֹף חָדְלָה בִּכְלָל. 

שיירה עוברת, עם כלבים שלא נובחים

רציתי לכתוב על האתגר הלא פשוט בניהול חוג או מועדון כלבני; על הפיכתם של החוגים והמועדונים הכלבניים למפעלי תערוכות כלבים בלבד על חשבון פעילויות אחרות. על המחסור בשיתוף חברים, מחסור בפעילות חברתית, מקצועית, פעילות העשרה ולימוד, כתיבה ועריכה של חומרים כלבניים, מחקרים, תרגום חומר משפות אחרות, עידוד ילדים ונוער, ובאופן כללי על מתן תמורה עבור האגרה. רציתי ולא אכתוב. למה? כי כבר כתבתי.

את הרשומה הבאה כתבתי, שימו לב, בעיתון ההתאחדות הישראלית לכלבנות "עולם הכלב" בשנת 1995, לפני יותר מעשרים שנה. מצחיק לראות כמה הדעות שלי ואני לא השתנינו, מעציב מאוד להבין כמה המערכת הכלבנית לא באמת השתנה.

לאן פנינו מועדות?

התלבטתי, האם כותרת רשימה זו צריכה להיות "לאן פנינו מועדות" או "אנחנו מועדים". העדפתי, בינתיים, את האפשרות הראשונה. מזה כמה שנים נוהגים נציגי הנהלת ההי"ל יחד עם נציגי החוגים לקטר באסיפות הכלליות על כך שמספר החברים בחוגים אינו גדל. האשמה נתלית בגורמים שונים – בזמנו היתה מלחמת המפרץ אשמה, אחר כך מצב השוק והכלכלה, יחסי אנוש בחוגים השונים ועוד סיבות שונות ומשונות.

האם העובדה שאיננו מצליחים להגדיל את מספר החברים, וחמור מכך – איננו מצליחים לגרום למרבית החברים לחדש חברות לאחר השנה הראשונה (בפועל למעלה ממחצית החברים בחוגים הם בעלי גורים שבאים לשנה ונעלמים בלי להשאיר עקבות) גרמה לנו אי פעם לעצור ולחשוב האם הדרך שבה הולכת ההתאחדות היא הדרך הנכונה? האם התמודדה הנהלת הה"ל, כמו שהיה עושה דירקטוריון בכל חברה, עם העובדה הבסיסית שאין מספיק צרכנים למוצר שהיא מייצרת ומשווקת?

בואו נבחן מה מציעים החוגים לחברים ולמי שאינו חבר.

החברים מקבלים פעילות כלבנית, בדרך כלל מצומצמת, הכוללת בין היתר תערוכה או שתיים המאורגנות על ידי החוג במהלך השנה, תערוכה בין לאומית ועיתון המגיע בדרך כלל אחת לחודש.

מעטים החוגים התומכים בבעלי הכלבים. הדרכה שוטפת, מעקב אחרי הגורים, פעילות יזומה על ידי החוגים למען בעל הכלבים נדירים במחוזותינו. דברים אלו אני מרשה לעצמי לומר משום שחברי ואני בחוג עומדים מאחורי הפתגם "נאה דורש נאה מקיים". ועד החוג שבראשו אני עומד, החוג הישראלי לכלבי שפיץ, מארגן מידי שנה שש עד שמונה תערוכות, מארגן לפחות עשרה מפגשים לבעלי כלבים וגורים, הרצאות, פיקניק ומפגשי הדרכה שונים. כמו כן הוועד נותן תמיכה מלאה לכל החברים החל בתמיכה בבעלי גורים וכלה בעזרה מעשית בייבוא עשרות כלבים מחו"ל. לצערינו, והקוראים החברים בחוגים אחרים ישפטו בעצמם, מעטים מאוד החוגים שיכולים להעיד כך על עצמם. פעילות זו נושאת פירות: למעלה ממאתיים וחמישים חברים יש בחוג שלנו, וחלקם הגדול מחדשים חברותם מידי שנה בקביעות. אולם בכך אין די ואפילו היו כל החוגים עושים כמונו לא היתה ההתאחדות ממצה את כל יכולתה.

ההתאחדות עצמה, מה היא מציעה? כל אחד מן הקוראים יודע היטב מה מציעה לו ההתאחדות.

אסור כמובן להתעלם מפעילות כלבנית מקצועית כמו הכשרת שופטים, ומן הפעילות הקיימת שפירטתי כבר. יחד עם זאת אין ספק שההתאחדות הישראלית לכלבנות מחמיצה את מטרתה בכך שאינה מבינה שהיא למעשה המרכז היחיד בישראל לידע כלבני, ואינה משכילה לפתוח את שורותיה לקהל הרחב ולהפיץ את הידע הרב הזה בקרב הציבור בישראל. קחו לדוגמה את המדרשה לכלבנות, מוסד שעל פי ההגיון הפשוט היה צריך לפנות לכל אדם בישראל שחפץ ללמוד על כלבים. דמי הלימוד במסלול הלימודים שנפתח בחודש נובמבר הוא 600 ש"ח, סכום לא מבוטל. מי שאינו חבר, כך החליטה הנהלת ההתאחדות, חייב לשלם בנוסף גם דמי חבר לשנת 1995 המסתיימת בעוד חודש ודמי חבר לשנת 1996., מדובר בסכום נוסף של 150-200 ש"ח. האם כך תגרום ההתאחדות לאדם מן הישוב לבוא וללמוד כלבנות? מספרם האפסי של הנרשמים למדרשה שאינם חברים בחוג כלשהו נותן תשובה חדה. אגב, הוצאות המדרשה נמוכות ביותר, האולם הועמד לרשות המדרשה חינם ומרבית המרצים מלמדים בהתנדבות.

ודוגמה נוספת, מועדון הכלבן הצעיר. לאחרונה התברר לי כי מארגני המועדון אינם מאפשרים לילדים ולבני נוער להרשם למועדון אלא אם יש בבעלותם כלב גזעי והם או הוריהם חברים באחד החוגים. האם התייחסות זו תביא ילדים רבים מבחוץ ללמוד על כלבנות, כך שבעתיד הם או הוריהם יקנו אולי כלב ויהפכו לחברים מתוך רצון ולא על פי פקודה?

קרן אור אחת יש בקצה המנהרה, והיא הספרייה הכלבנית שהוקמה על ידי הנהלת ההי"ל ועומדת להיפתח בימים אלה. האם תהיה פתוחה לציבור כולו או שמא רק לחברי החוגים, זאת איני יודע עדיין.

אני קורא מעל דפי "עולם הכלב" להנהלת ההתאחדות להתיישב מיד ולהחליט על המשך דרכה. לעניות דעתי על ההתאחדות להיות אבן שואבת לקהל הרחב ומרכז ארצי לפעילות כלבנית מכל הסוגים. ספריה כלבנית שתיפתח לכל דורש ותפורסם בכל מקום. מדרשה שתפעל כמו כל קורס אחר שמתפרסם בעיתונות ותהיה פתוחה לקהל הרחב עם דמי לימוד שווים לכל נפש, מועדון כלבנים צעירים שישים לו למטרה לקרב את ילדי ישראל לכלבנות בכל דרך אפשרית ויוזמות רבות אחרות כיד הדמיון הטובה. רק בדרך זו תוכל ההתאחדות לתפוס את המקום הראוי לה ולהפוך ממשרד קטן המייצר תעודות יוחסין למפעל כלבני גדול ומשגשג.

*************************************************  

עד כאן, הכתבה משנת 1995. עשרים ושלוש שנים חלפו. מה קרה מאז?

מספר החברים בחוגים לא גדל, אולי אף קטן. הוא עומד היום, על פי הנתונים שפרסמה לאחרונה ההתאחדות על כ- 3200 בכל עשרים ושישה החוגים גם יחד. 

הספריה נפתחה ונסגרה אחרי זמן, ולא היתה זמינה לאיש מחוץ לחברי ההתאחדות. הספרים שהיו בה נעלמו בהדרגה, חלקם מצויים עדיין בארון הספרים במשרד ההי"ל.

המדרשה עדיין פועלת באותה המתכונת: מחיר הקורס עלה ל-2,600 ש"ח, התוכן נותר כשהיה, מי שאינו חבר אינו מוזמן אלא אם הוא רוצה לשלם כפליים. אין למדרשה פרסום מחוץ לכתלי ההי"ל.

מספר התערוכות, הן בחוגים והן התערוכות הבינלאומיות עלה. מאוד. בעלי הכלבים המנצחים נהנים יותר, כל היתר נהנים פחות. 

ההרצאות מעטות, ההשתלמויות מעטות, ומעט מאוד, מעט מידי ממה שעושה ההתאחדות מכוון לקהל שבחוץ. 

התאחדות עדיין מוכרת מוצר אחד לקהל שבוי: תעודות יוחסין. היא עדיין אינה רואה עצמה כשייכת לכל בעלי הכלבים בישראל, ולכן הם לא רואים אותה כמקור ידע, סמכות או עניין כלבני כל שהוא.

מצד שני, שני שינויים מרכזיים אפשר לראות בין אז להיום. הראשון - בניגוד לקודמותיה, וזה כשלעצמו שינוי מבורך, הבינה הנהלת ההתאחדות הנוכחית שמשהו לא בסדר. הפתרון שבחרה בו לא היה שינוי תפיסה או פתיחת שרותים לקהלים נוספים. ההנהלה בחרה לשכור שירותי חברת יחסי ציבור, וליחצ"ן את הקיים. להמשיך למכור את אותם המוצרים - תעודות ותערוכות. להמשיך להסביר למה כלבים גזעיים טובים יותר, למה הכלבנים החברים בה חכמים יותר, למה כל השאר הם כלבים וכלבנים מדרג ב'. הם סבורים שזה יצליח, אני סבור שזה נדון לכישלון. מי שלא משנה את הדרך לא משנה את התוצאות. 

השינוי השני, והוא הקשה יותר לדעתי, הוא דווקא זה: לפני עשרים ומשהו שנים יכולתי לכתוב את הביקורת הזו בעיתון ההי"ל והיא נחשבה לגיטימית ובונה. היום מנהלת את ההתאחדות חבורה של אנשים שאינם מוכנים לקבל שום סוג של ביקורת. היום אפשר לומר ולכתוב את אותם הדברים רק מבחוץ, ומי שחושב אחרת נחשב אויב העם. אין בשורות ההנהלה ובין בעלי התפקידים אף לא אחד שמוכן לשחות נגד הזרם ולהביע ביקורת גלויה ונוקבת.

חבל.

זה מה שאמרתי לפני עשרים שנה, זה מה שאני אומר היום, זה מה שאני מקווה לא לומר שוב בעתיד. 

ומה דעתכם? מה הייתם אתם מציעים להתאחדות לעשות, אם בכלל, על מנת לשנות את המצב?