אנחנו והם, המודל הקוריאני

בית הספר לכלבי נחיה בקוריאה הוקם בשנות השמונים המאוחרות, והתקבל לפדרציה העולמית של בתי ספר לכלבי נחיה ב-1991. זה בית הספר היחיד בעולם שממומן כולו בידי גוף פרטי אחד, חברת סמסונג.

למה אני מספר על זה? או, טוב ששאלתם. צ'מעו סיפור:

לי קון הי, יו"ר הנהלת סמסונג (והבעלים שלה...) למד ביפן בשנות החמישים. שם, במהלך לימודיו, התאהב בכלבים. שנים אחר כך סיפר שבמהלך לימודיו נחשף לעולם הכלבים והבין שקשר אישי, לב ללב בין אדם וכלב אינו דמיוני אלא אפשרי. כשחזר הביתה לקוריאה גילה שרוב האנשים העדיפו לא להיות איתו בקשר, בשל היחסים המאוד קשים בין קוריאה ויפן באותה עת. "תקופה ארוכה הכלבים היו מקור לנחמה בחיי, חברי היחידים, ולכן רציתי לעודד יותר ויותר אנשים להחזיק בכלב" אמר בראיון שנעשה איתו אחרי שנים. 

הכלבים בקוריאה באותו הזמן נחשבו כחיית מאכל ולא יותר. קון הי החליט לשנות את המצב, ואחת הדרכים בהן פעל היה להקים בית ספר לכלבי נחיה, שהפך מהר מאוד למרכז כלבני עצום שמכשיר כלבי עזר שונים. קון הי היה גם האדם שדחף להכרה בינלאומית בגזע הקוריאני הלאומי, הג'ינדו, כלב ציד מקסים מקבוצת כלבי השפיץ.

  

יחסו של לי קון הי לכלבים, ואמונתו ביחסי אדם – כלב הביאו במידה רבה לשינוי תרבותי בקוריאה. מבעל חיים למאכל הפכו הכלבים לחלק מהנוף האנושי, וכיום נחשבת קוריאה למדינה אוהבת כלבים – דבר שבא לידי ביטוי בחקיקה, בשמירה על איכות חייהם של הכלבים, בגידול מכוון של כלבים מתועדים (קרוב לעשרים אלף גורים נרשמו בספר הגידול של ההתאחדות הקוריאנית לכלבנות בשנה שעברה) ובמספר כלבי השרות למיניהם – כלבי נחיה, כלבים טיפוליים וכלבי עזר אחרים שנעשה בהם שימוש.

לי קון הי הבין שהדרך היחידה לשנות את היחס התרבותי של העם הקוריאני לכלבים היא להציג בפניהם את היתרונות שיש בשותפות הקרובה בין אדם לכלב, ואת היתרונות העצומים עבור האדם מקשר שכזה.

מי שרוצה לקרוא את הראיון שנעשה איתו ב- 2013, מוזמן לפתוח את הקישור לעיתון הקוריאני הרלד.

ולמה אני מספר את כל זה? או, טוב ששאלתם.

בשנה האחרונה עסוק העולם הכלבני בוויכוח קשה סביב תערוכת הכלבים העולמית שתערך בשנחאי, סין. למה לערוך תערוכת כלבים במדינה שבה עדיין מתעללים בכלבים ואוכלים אותם כחלק מהתרבות המקומית? חלק לא קטן מהשופטים, המגדלים והמציגים קוראים להחרים את התערוכה. 

אם אותם כלבנים היו לומדים משהו מההיסטוריה של קוריאה היו אולי חושבים אחרת. 

דווקא חשיפה של מדינה שבה התרבות מאפשרת התעללות ואכילת כלבים לכלבנות אחראית, לאהבת כלבים, לספורט הכלבני, לתערוכות, לשימוש בכלבים עבור האדם ולתועלת העצומה שאפשר להפיק מקשר אישי קרוב ואמיתי עם החבר הכי טוב שלנו, דווקא היא הדרך היחידה שבה אפשר לעשות שינוי תרבותי עמוק ואמיתי ולהפוך את המדינה כולה לאוהבת כלבים, שומרת יותר על זכויות בע"ח בכלל ועל זכויות כלבים בפרט.

ולמה אני מספר את כל זה? או, טוב ששאלתם.

שנים רבות שאני מנסה להסביר לחברי העוסקים בגידול מכוון של כלבים גזעיים: ה"חרם" על בעלי כלבים מעורבים לא תורם לכם כלום. להיפך.

כל עוד נמשיך לגרש את בעלי הכלבים המעורבים מהחוגים והמועדונים, מאתרי האינטרנט ומקבוצות הפייסבוק שלנו, נרחיק אותם מארועים כלבניים ומהספורט הכלבני בכלל – אין סיכוי שנשכנע מי מהם או נשנה כהוא זה את יחסם לכלבים מתועדים. 

אם, לעומת זאת, נקבל אותם בזרועות פתוחות, נאפשר להם להכנס לחוגים ולמועדונים, להשתתף בפעילות החברתית והמקצועית, נקרא להם להצטרף לספורט הכלבני ונעשה הכל לא ממקום של התנשאות ועליונות, בלי לתת להם להרגיש שהכלבים שלהם שווים פחות, יש סיכוי טוב שחלק מהם יבינו את היתרונות בגידול מכוון של כלבים גזעיים. את זה הבינו היטב באנגליה, ותערוכת הדגל של ההתאחדות האנגלית - הקראפטס, נותנת במה לכלבים מעורבים ולתועלת שהם מביאים. ותראו איזה צרוף מקרים מטורף - מי החברה היחידה שנותנת חסות לקראפטס ואינה עוסקת כלל בכלבים או כלבנות? סמסונג.

והסבר לחסות המעניינת הזו אפשר למצוא כאן, בקישור למאמר מעניין בנושא.

תפסיקו לפחד חברים ונסו את הגישה הזו. כל מה שצריך בשביל לקרב ולא להרחיק, לקבל ולא לדחות, להביא לשינוי ולא להקצנה הוא קצת בטחון עצמי והרבה אהבה, לכלבים ובני אדם.

תפסיקו להתנשא. תהיו סמסונג.