הפיתון הבורמזי, השד הטסמני ועתידה של הכלבנות המתועדת

פעם קראו לזה "כלבנות גזעית" ולאף אחד לא היתה בעיה עם המונח. המגדלים היו ה"בחורים הטובים" במשחק, אלו שנשאו את שרביט הידע והאחריות. כלבים בריאים וחיוניים, טיפוסיים לגזעם היו המטרה האמיתית, לא גביעי הפלסטיק או הפוסטים ותמונות הניצחון המגוחכות בפייסבוק. גם לא הרווח הכספי. 

בימים ההם כשאמרת "כלבנות" היה ברור לכולם שהתכוונת לעיסוק בכלבים גזעיים. הכלבים הלא גזעיים נחשבו למשהו שקרה בטעות. טעויות קורות, אבל הן לא העיקר אלא המיעוט. המעט שבשוליים.

היום נדחקת הכלבנות הגזעית, או בשמה החדש – "הכלבנות המתועדת" בעצמה לשוליים. המגדלים הפכו להיות "הבחורים הרעים" בסיפור. הכלבנות המתועדת היום היא במקרה הטוב לא יותר מאנקדוטה בעיני הציבור הרחב. במקרה הרע היא נחשבת לשימוש אכזרי בבעלי חיים למטרות מסחריות, ניצול כלבים לעשיית כסף, והמגדלים הפכו למושא ללעג ולקלס בקרב הציבור.

אלו הנתונים שפרסם משרד החקלאות במסגרת מאגר הכלבים הארצי:

השנה	מספר הכלבים בסה"כ	מספר הכלבים ה"חדשים" שנקלטו	מספר הכלבים המתועדים *
2016	444,395	53,607	2,000
2017	445,807	55,288	2,000
2018	476,862	57,688	2,000

*בספר הגידול של ההי"ל נרשמו בשנת 2003 כ-2400 גורים. כך גם בשנים 2005, 2010 ו-2011. ההתאחדות הישראלית לכלבנות מסרבת מאז לחשוף את מספרי הכלבים הנרשמים בספר הגידול, ואפילו לארגון הגג שלה, ה- FCI לא דיווחה מאז. הנתון לשלוש השנים האחרונות מבוסס לפיכך על הערכה בלבד.

המציאות הפשוטה היא שהכלבים המתועדים מהווים פחות מחמישה אחוז מכלל הכלבים הנולדים בישראל בכל שנה. תשעים וחמישה האחוזים הנותרים הם הכלבים המעורבים, אלה שפעם היו "השוליים". איך קרה המהפך הזה? האם לנצח נהיה הבחורים הרעים בסיפור הכלבני?

יש כמה וכמה תשובות שונות, חלקן גם נכונות מן הסתם. אבל אני רוצה להתמקד כאן באחת בלבד: השימוש בשפה ושינוי הטרמינולוגיה ככלים במסע יחסי ציבור ובניית תדמית. ולפני שאני צולל לניתוח מסע יחסי הציבור שהביא אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים, כמה דוגמאות למוצרים שהתדמית שלהם השתנתה מקצה לקצה בעקבות מסעות יחסי הציבור והפרסום שנערכו להם.

שימו לב לתמונות הבאות ולמסרים שהן משדרות. האם המיתוג של המוצרים המופיעים בהן מתאים למיתוג שלהם כיום?

כן. פעם הרופאים המליצו על סיגריות, החמאה שמרה על העורקים מהצטברות שומנים, הבירה התאימה מאוד לתינוקות וה- DDT עשה פלאים בכל תחומי המזון. אני לא משווה כמובן את המוצרים הללו לכלבנות, אלא רק מנסה להדגים את כוחו של מיתוג, כוחם של מסעות יחסי הציבור והפרסום.

"תנו לחיות לחיות" (ואני משתמש בהם כדוגמא בלבד. יש הרבה מאוד ארגונים דומים אחרים) נוסדה ב-1986 ונרשמה כעמותה בשנת 1990. המטרה המוצהרת שלה היא הצלת בעלי חיים ממוות. והיא עושה עבודה טובה, והרבה, ומגיע לה כל הקרדיט שבעולם. לשם כך מעסיקה תנו לחיות לחיות מעל מאה ועשרים עובדים בשכר, וזה עולה כסף, הרבה כסף. בשנת 2018 הגיעו הכנסות הארגון למעל 15,500,000 ש"ח. כן, חמישה עשר וחצי מליון ש"ח. רק 560 אלף ש"ח מתוכם התקבלו ממקורות ציבוריים, השאר – מתרומות פרטיות ומכירת מוצרים ושרותים. תהליכי גיוס התרומות וייצור הכנסה הם תהליכי מכירה. על מנת להצליח במכירה ולגייס סכומים עצומים כאלה חייבים לבנות מסעי יח"צ ופרסום יעילים. קוראים לזה "מניפולציה של ההמון" ועושים את זה באמצעים רטוריים.

רטוריקה היא אמנות השכנוע באמצעות השפה: איך להניע את הציבור ולגרום לו ולשנות את התנהגותו באמצעות שינוי השיח החברתי. היכולת ליצור עמדות חדשות או לחזק עמדות קיימות. ובשביל זה צריך ליצור טרמינולוגיה ייעודית. אוצר מילים ומונחים שיכוון את דעתו של ההמון. וככה זה עבד:

פעם קראו למקומות שאליהם אספו כלבים משוטטים, עזובים וחולים "מכלאות". המונח הזה העלה אסוציאציות שליליות: כל מי ששמע אותו דמיין מיד מקומות עלובים, מטונפים, מצחינים וחסרי תנאים מינימליים. היה צורך להיפטר מהמונח וליצור מונח חדש שמעלה אסוציאציות חיוביות. ה"הסגרים" ו"בתי המחסה" נולדו בדיוק בשביל זה.

מכלאות כלבים...

או "בית מחסה"

הכלבים שנתפסו ונלקחו למכלאות נקראו פעם "כלבים משוטטים", או "כלבים עזובים". כדי להימנע מההקשר השלילי נולד המונח "כלבי עמותות". התמונה של כלבים חסרי בעלים, מוזנחים חולים או בעלי בעיות התנהגות, תוקפניים, משוטטים ללא שום פיקוח במרחב הציבורי ומפריעים למהלך החיים התקין של החברה האנושית נעלמה. במקומה הוצפנו בתמונות של כלבים נקיים ועצובים שעיניהם הגדולות ניבטות אלינו מבין הסורגים. האסיר האומלל שממתין למישהו שיגאל אותו.

כלבים משוטטים

וכלבי עמותות. מי "מוכר" טוב יותר?

וזה השינוי הטרמינולוגי הכי מוצלח, לטעמי, בהקשר הזה: השימוש הנרחב בשורש נ.צ.ל. להציל את הכלבים היא המשימה. ובאנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב – rescue dog.

"הצלת" הכלבים כוללת הקראת סיפורים לפני השינה...

השימוש הקבוע בילדים וכלבים נכים במסע יחסי הציבור של "הצלת הכלבים" אינו מקרי כלל.

על מנת להצליח בגיוס המשאבים שינו הפעילים לרווחת בעלי החיים את השיח החברתי באמצעות שינוי הטרמינולוגיה. וכשה"עמותות" מנהלות "הסגרים" ו"בתי מחסה", כדי "להציל את הכלבים", וכאשר את מסע יחסי הציבור המאוד מוצלח שלהם מוביל הסלוגן "לאמץ, לא לקנות" מישהו אחר היה צריך לתפוס את המקום של הבחורים הרעים. תנחשו מי.

זה השלב להדגיש: אני לא בא בשום טענה לאנשי העמותות. הם עשו את העבודה שלהם הכי טוב שאפשר. כל כך טוב, שאפילו הם עצמם השתכנעו בסוף שהכלבנות הגזעית היא הבעיה, לא הפתרון. אני מפנה את כל הטענות אלינו, הכלבנים. מה אנחנו עשינו כדי להתמודד עם שינוי התדמית? כלום. שום דבר.

בעצם, עשינו ואנחנו ממשיכים לעשות. טעויות, והרבה. 

המשכנו לקשקש על הבריאות של הכלבים המתועדים (טיעון חסר בסיס מחקרי), המצאנו אגדות על החשיבות לכאורה של בדיקות גנטיות לניטור מחלות בכלבים מתועדים והתעלמנו מהנזקים הגנטיים הקשים שבמו ידינו אנחנו גורמים בהקטנת המאגר הגנטי, המשכנו לספר סיפורי מעשיות על כלבים שמותאמים לתפקידיהם למרות שרוב בעלי הכלבים המתועדים לא משתמשים בהם לשום תכלית, המשכנו להתנהג כאילו הכלבים הם משאב כלכלי ומקור לפרנסה, קנינו ומכרנו אותם וסחרנו בהם, ייבאנו וייצאנו כלבים והמשכנו לנהל מלחמה בארגונים ובעמותות כאילו שזה הוביל אי פעם או יוביל למשהו חיובי.

אם הייתי צריך להוביל מסע יחסי ציבור לכלבנות המתועדת הייתי מגייס לעזרתי את ההיפופוטם, השימפנזה והפיל האפריקני. שלושה מינים של בעלי חיים תחת איום קיומי, שלושה מינים שהעולם עושה מאמצים על מנת לשמר למען העתיד.

האוכלוסיה העולמית של ההיפופוטם מוערכת כיום בכ- 130 אלף פרטים.

של השימפנזה מוערכת כיום בכ- 180 אלף פרטים.

ושל הפיל האפריקאי מוערכת כיום בכ- 415 אלף פרטים.

אף אחד לא מתייחס בזלזול ואנטגוניזם למצילי פילים, שימפנזים או היפופוטם. להפך, האנשים העוסקים בכך הם גיבורי תרבות. הייתי מאמץ את המודל הזה כי הוא נכון גם לכלבים מתועדים. תבדקו: אין שום גזע כלבים שיש בו יותר מארבע מאות אלף פריטים. כל הגזעים נמצאים תחת איום, חלקם ממש בסכנת הכחדה.

ראשית הייתי מחליף את המונחים המתייחסים לגידול כלבים מגזעים שונים: הייתי מפסיק לקרוא לזה "כלבנות מתועדת" ועובר ל"כלבנות ממוקדת" או "כלבנות מכוונת מטרה" או הכי טוב - "כלבנות משמרת". שיהיה ברור שאנחנו עוסקים בכלבנות למען העתיד, למען שימור והצלת גזעי הכלבים.

שנית הייתי מכניס לשימוש את המונחים הנלווים: לא עוד מגדלי כלבים גזעיים. מעכשיו – משמרי גזעים. אנשים שעוסקים בשימור והצלה של גזעי כלבים למען העתיד. לא עוד מועדונים וחוגים לפודלים או לכלבי רועים אלא "המועדון לשימור כלבי הרועים", "החוג להגנה על רועים גרמניים", "החוג להצלת כלבי ההרים השוויצריים". אתם חושבים אולי שאני צוחק או ציני אבל לא. ממש לא.

הנה, תראו מה קרה לגזע הכלבים הלאומי שלנו כשנרדמנו בשמירה: הוא נעלם מהטבע, כבר שנים שאין בישראל המלטות ואפשר למצוא כיום כנענים רק אצל מגדלים במדינות אחרות. סליחה, במרכזי שימור בחו"ל. כך קרה לעוד גזעי כלבים שלא השכלנו לשמר ולהציל. כמחצית מגזעי הכלבים המוכרים על ידי ה- FCI נמצאים בסכנת הכחדה ונותרו מהם בעולם כולו פחות מעשרים אלף פרטים בסך הכל. תבדקו אותי. הכל נכון.

כמו הנמר הבנגלי, הפיל ההודי, הפיתון הבורמזי כך גם הכנעני שלנו. גזעי הכלבים הם תמיד חלק ממורשת לאומית, תרבותית ומקומית. את מה שאנחנו עושים עם הכלבים המתועדים צריכות להכתיב אהבת הכלבים וההכרה בחשיבות כל אחד מהגזעים בנפרד ומכלול התפקידים שלהם, והתועלת שהם מביאים לחברה האנושית על ידי שימוש בצורה ובתכונות האופי של כל גזע וגזע. כל זה נמצא בסכנה, ואם לא אנחנו – הכל ייעלם. אנחנו קו ההגנה האחרון של גזעי הכלבים, האחרונים שדואגים לשימורם למען העתיד. שלהם ושלנו.

השינוי הזה אינו יכול להיות מלאכותי. הוא לא עניין של שינוי קוסמטי בטרמינולוגיה. הוא עניין של שינוי אמיתי בהתייחסות לעולם הכלבים, קודם כל שלנו. רק אם נשכנע את עצמנו נוכל לשכנע אחרים. רק אם נחליף את הדיסקט מתוך אהבה אמתית לכלבים ולגזעים השונים נוכל לבנות מסע יחסי ציבור רציני, לצאת למסע גיוס של דעת הקהל ולהחזיר את הכלבנות שלנו, הכלבנות המשמרת לקדמת הבמה.

ואם לא, נהיה כמו השד הטסמני, הדודו, הממותה והכלב הכנעני. נעלם מהנוף. אנחנו ככלבנים, וגזעי הכלבים שאנחנו מתיימרים לשמר.