רעדן יידיש וואס די קינדער וועלן נישט פארשטיין...

 לפני שנים, אם ניגשת לכלב בזמן שאכל והוא גרגר עליך תמיד היה מי שאמר "תגיד, אתה משוגע? מה אתה ניגש לכלב כשהוא אוכל?". אנשים הבינו אז שלכלבים מותר לשמור על הפרטיות שלהם בזמן האוכל. 

מאז השתנה משהו מאוד מאוד בסיסי בהתייחסות שלנו לכלבים. למעשה, הפסקנו להתייחס אליהם כאל כלבים והתחלנו להתייחס אליהם, לא נעים לומר, כאל בובות תצוגה.

מאז שה-FCI ערכה מחדש את התקנים של כל הגזעים על מנת לאחד את הנוסחים שלהם, בכל התקנים ללא יוצא מן הכלל מופיע המשפט הזה:

"שגיאות פוסלות: כלבים תוקפניים או בישניים יתר על המידה"

שגיאה פוסלת, להזכירכם, היא שגיאה שמוציאה את הכלב או הכלבה לא רק מהזירה אלא גם ממעגל הגידול.

לכלבים יש יכולת מוגבלת להסביר לנו את עצמם. מוגבלת לא במובן של קטנה או חלקית: הם יודעים יפה מאוד להעביר את כל מנעד התחושות והרגשות שלהם אלא שהם משתמשים בכלים אחרים משלנו. יש להם שפת גוף מפותחת שכוללת הבעות פנים, קולות, תנוחות וצורות התנהגות שונות. כל מאלף מתחיל אמור להבין היטב את השפה הזו. בלעדיה אי אפשר לתקשר עם הכלבים. יותר חשוב, בלעדיה הכלבים לא יכולים לתקשר אתנו.

ובשפה הזו שלהם הכלבים יודעים לומר הרבה דברים. למשל, הם יודעים לומר לא. הם יודעים לומר שמשהו מפחיד אותם, או מלחיץ אותם, שהם כועסים, פגועים, כאובים, מודאגים או מוטרדים. הם יודעים להגיד אפילו משפטים מורכבים כמו "שמע, אני ממש מעדיף שאת זה לא תעשה, וזה חשוב לי מאוד אז אם תעשה את זה בכל זאת אני אכעס." רק שבשפה הכלבית זה לא מגיע במילים אלא בגרגור וחשיפת שיניים, עמידה כפופה וקיפאון של חלק מהגוף.

ואנחנו, טיפשים שכמונו, החלטנו שעל מנת שהם יהיו ממש חמודים ומתוקים בזירה צריך לעקור להם את הלשון ולהפוך אותם לאילמים. בלי שום קשר לגזע, לגודל או לתפקיד הם צריכים היום להיות חמודים ומתוקים על מנת שלא נמצא בהם שגיאה פוסלת, נעיף אותם אל מחוץ לזירה ובאותה הזדמנות נפסיק להשתמש בהם לגידול – כאילו שיש לנו מאגרים אין סופיים של גנים להמשך הגידול.

לכלבים של היום אסור לומר לא. אסור להם לומר שמשהו מפחיד אותם, או מלחיץ אותם, שהם כועסים, פגועים, כאובים, מודאגים או מוטרדים. אוי לו ואבוי לו לכלב שיעז לומר לשופט בזירה "שמע, אני ממש מעדיף שאת זה לא תעשה, וזה חשוב לי מאוד אז אם תעשה את זה בכל זאת אני אכעס."

הדיונים על השאלה מדוע שיפוט הצורה אינו כולל שום התייחסות לאופי והתנהגות יוצאים מהנחה לא נכונה. יש התייחסות לאופי והתנהגות בשיפוט צורה והיא נמצאת בתקני הגזעים. השופטים אמורים לפסול כלבים שמביעים שלל תחושות ורגשות, מהטעם הפשוט שהבעת התחושות והרגשות מתבטאת במה ששופטי הצורה מבינים כתוקפנות.

האם הרווחנו או הפסדנו?

לדעתי הפסדנו בענק. ראשית, אנחנו מאבדים מאגרים גנטיים גדולים בגלל טעות בהבנה הבסיסית של הכלבים שלנו. במו ידינו אנחנו מענישים את הכלבים על הבעת רגשות ותחושות ומנסים להפוך אותם לבובות חמודות חסרות רגשות ותחושות. 

וכלבים חסרי רגשות, כמו בני אדם חסרי רגשות, או כאלה שאינם מסוגלים להביע את הרגשות שלהם, הם כלבים מסוכנים הרבה יותר.

שנית, אנחנו פורקים את הגזעים מתכונותיהם הטבעיות. שומרים על הצורה במחיר של אבדן  אופי והתנהגות. תהיה יפה ותשתוק – גם אם זה אומר שתפסיק להתנהג כמו שאמור להתנהג הגזע שלך ואפילו אם זה אומר שלא תתאים יותר לתפקידך.

אבל לא זה ההפסד העיקרי.

ההפסד העיקרי הוא ביכולת שלנו לדבר כלבית. כשכל הכלבים צריכים להיות נחמדים ורגועים כל הזמן אנחנו כבר לא יודעים להבדיל בין "בעוד שתי שניות אתקע בך את השיניים שלי" ל"שמע, זה לא נעים לי ובאמת שאני מעדיף שתזוז מכאן". אין לנו מושג מתי הכלב אומר "אני עייף ברמה כזו שלא בא לי אפילו שתתקרב ללטף אותי" או "תפסיק להסתכל לי בצלחת! גם אני לא מסתכל עליך כשאתה יושב בשירותים, נכון?". איבדנו את זה. 

רוב הכלבנים שעוסקים בהצגת כלבים בתערוכות צורה זקוקים היום למתורגמן על מנת להבין את הכלבים שלהם. למרבה הצער, חלק גדול מהשופטים גם הם אינם דוברים יותר את השפה. 

וככה נראית זירה עם מציגה שאינה דוברת בכלל את השפה הכלבית. (כשופט, בהתאם לתקנון ה-FCI איני רשאי להעביר ביקורת על שופט אחר ולכן התייחסתי רק למציגה, לא לשופטת):

אל תתבלבלו: יש התייחסות בזירת השיפוט לאופי ולהתנהגות של הכלב, אלא שהיא שגויה מיסודה. כדי לתקן את הטעות ולעצור את הנזקים שהיא גורמת צריך לעשות מה שעושים עם כל שפה שנמצאת בסכנת הכחדה (למשל יידיש. מי הבין את הכותרת של הרשומה?) – ללמד אותה, ללמוד, לתרגל, לקרוא ולכתוב בה כמה שיותר. או במילים אחרות – להוסיף לתורת הסירוק והטיפוח ולתורת ההצגה הנכונה בזירה גם את תורת ההבנה של שפת הכלבים.

אה, כן: וכדאי גם למחוק מכל תקני הגזעים את המשפט הגנרי הזה שמתעלם מהעובדה הפשוטה שכלב אינו בובת פורצלן. כלב הוא כלב.

ולסיום, שלא כמנהגי, בקשה: הרעיון מאחורי כתיבת הרשומה הזו אינו רק להביע דעה אלא גם ובעיקר לגרום לשינוי. הסיכוי שזה יצליח תלוי בכם, הקוראים. הגיבו כאן, הגיבו אצלכם, בקבוצות שבהן אתם חברים ובעמודים האישיים שלכם. שתפו והעבירו לכל מי שיכול להתעניין.

א פרוייליכע וואך!