אברא קדברא - היה ואיננו! על גזעים שנעלמים מהנוף

 מה גורם לגזע כלבים שלם להעלם מהשטח?

 

מאז שנכנסתי לעולם הכלבים בתחילת שנות השמונים של המאה שעברה, לא מעט גזעים קמו ונפלו, היו פופולריים ואז נעלמו כלא היו. חלקם בלית ברירה: הרוטווילר והאמסטף, למשל, נעלמו בגלל חוק מטופש. אבל היו גם אחרים. הקיסהונד שעשרות ממנו הגיעו לכל תערוכה והיום בקושי אפשר לראות, הקולי, הדלמטי, המסטינו הנפוליטני ועוד. כיוון שאחד הגזעים האלו – ההסקי הסיבירי – הוא הגזע "שלי", ואת תחילת הפעילות הכלבנית שלי אני חייב לאי"ל פוף עומרן גבולות – הכלב הראשון שלי, נדבר על הגזע הזה כמשל וכדוגמא.

אפשר להתייחס לתופעת עלייתם ונפילתם של גזעי כלבים כאל עניין של אופנה, וטיבה של אופנה כמו שכולם יודעים שהיא מתחלפת. ממרומי גילי אני חושב שהתשובה מורכבת בהרבה, ואם נדע מה באמת גורם לשינויים האלו אולי נוכל למנוע אותם בעתיד. 

ואולי לא.

ובכן, מעשה שהיה כך היה:

כשהשתחררתי מהשרות הסדיר חיפשתי כלב, ומצאתי את פוף. כמו ששמו העיד עליו הוא נולד בקיבוץ גבולות אצל עוזי ליבנה – אביהם של עומר וערן, ומכאן שמו השני, עומרן. נהג המשאית של הקיבוץ הביא לי אותו לתל אביב, נפגשנו בחניון המשאיות ליד בריכת גלי-גיל ז"ל, והגור החמוד שהיה קשור בצווארו בחבל מרוט עבר לנהל לי את החיים. הוא הגיע לשיבה טובה והלך לעולמו בגיל שש עשרה וחצי, בריא וטוב לב.

רכז הגזע אותם ימים היה אדם שמעולם לא פגשתי, ממייסדי החוג הישראלי לכלבי שפיץ. שמו הופיע בעיתון עולם הכלב, וזהו. אחרי זמן, ביקשתי להתמנות כרכז הגזע. לא היו מתחרים על התפקיד הנכסף וכך מצאתי את עצמי מחזיק ברשימות הכלבים. והיו הרבה. היה לי קלסר שלם של העתקים מכל טפסי ההמלטות, מודפסים במכונת כתיבה ומצולמים על נייר כימי. אני מעריך שהיו כעשרים המלטות של הסקי סיבירי בשנה, בכל אחת שישה – שמונה גורים. לא מעט.

על פי תפיסת עולמי אז וגם היום הכלבנות היא תחביב של אנשים, לא של כלבים. התחלתי לאסוף שמות ומספרי טלפון של בעלי הכלבים ולאט לאט הכרתי את מרביתם. לא היה אז אינטרנט, ולא ווטצאפ. דיברנו, נפגשנו, יצרנו חברויות. כמה מהם חברים שלי עד היום. החוג התחיל לארגן פעילות חברתית, טיולים, פיקניקים, הרצאות וכיוב'. החברים הגיעו לא בשביל לבדוק למי יש כלב עם יותר תארים אלא כדי לפגוש אחד את השני. מספר הכלבים הלך וגדל. ניצלתי את קשרי מעבר לים על מנת להביא לכאן כלבים מבתי גידול מובילים (אני זוכר לפחות שמונה כאלה ששילמתי עבורם מכיסי וכשהגיעו נתתי אותם לאנשים שרצו הסקי סיבירי) וטיפחתי את הדור הבא של מגדלים, מציגים ובעלי כלבים. לימים, גם זה כחלק מתפיסת העולם שלי, פרשתי והעברתי את השרביט לרכז גידול אחר.

השחצנות

הזמנים השתנו, האנשים השתנו. עולם הכלבים השתנה. הצעירים שתפסו את מקומנו בוועד החוג החזיקו בתפיסת עולם שונה משלנו. הם סברו, ויש בסברה שמץ של אמת, שהתערוכות הן מרכז העולם הכלבני והן מיועדות לטובים שבכלבים. מי שיש לו כלב שאינו מושלם עדיף שיישאר בבית. לתערוכות יש להביא רק את הכלבים שבאמת נראים כמו חלומו של מגדל: מושלמים. תפיסת העולם הזו הביאה די מהר לזלזול בכלבים, שהפך לזלזול בבעליהם. ההרגשה המשפחתית – חברית התחלפה חיש מהר להרגשת תחרות, נולדו מעמדות ("מגדל" ו"אחד שלא מבין מהחיים שלו כלום") ובתוך שנים ספורות הבינו מרבית בעלי הכלבים שאין להם מה לחפש בתערוכות והפסיקו להגיע. כבר אמרתי: הכלבנות היא תחביב של אנשים, לא של כלבים, וכשאתה מעליב ומזלזל באנשים גם הכלבים נעלמים איתם. וזה בדיוק מה שקרה. הרמה הממוצעת בתערוכות עלתה. הכלבים הפחות טובים לא טרחו להגיע. והמספרים צנחו מתערוכה לתערוכה.

 

החמדנות

את פוף קניתי בארבע מאות דולר, שהיו אז שש מאות שקל. שקלים ישנים, כן? לא מעט, אבל סביר. במשך כל השנים שבהן הייתי רכז הגידול זה היה המחיר של גורי הסקי סיבירי. למה? כי כשצלצלו אלי אנשים ושאלו אם יש המלטות או גורים למכירה, הם שאלו גם למחיר. וכשבעלי הגורים התייעצו בנוגע להרבעה, ההמלטה או מכירת הגורים גם הם שאלו למחיר. ואני, טמבל שכמוני, מה ידעתי? ידעתי כמה אני שילמתי וזה מה שאמרתי לכולם – ארבע מאות דולר. וכך התקבע "שווי השוק" של הגזע. כדי להיות הוגן אגיד שזה היה המחיר של גורים ממרבית הגזעים. הכסף לא היה שיקול עבור בעלי הכלבות הממליטות. לא מעטים חילקו כלבים בתשלום סימלי.

לא אכנס להסבר על גלגוליו של "שווי השוק של גור מתועד". כתבתי על כך בעבר רשומה שלמה. אומר רק את השורה התחתונה של הסיפור: ככל שמחיר הגורים עולה יותר אנשים קונים אותם על מנת לייצר מהם עוד גורים ולהרוויח מזה כסף קל. האנשים הלא נכונים קונים גורים מהסיבות הלא נכונות ומשם הירידה התלולה היא רק עניין של זמן. ואיך היא מסתיימת? או, נקודה ממש חשובה. המחיר עולה, יש יותר גורים. הביקוש אינו עולה באותה המהירות כמו ההיצע, אם בכלל. מהר מאוד מגיע שלב שבו יש המון גורים, אין קונים, וכך נולד השוק המקביל – כלבים "גזעיים בלי תעודות" בחצי המחיר. תכלס, התעודות לא קשורות, הן רק כיסוי. הסיפור האמיתי הוא "קנה כבר את הכלב וקח אותו ממני, כבר אין כסף בגורים האלה ואני פורש. תן כמה שתתן ויאללה נתקדם". ודור שלם של כלבים דמויי הסקי יוצא לשוק, ומשם כבר אין דרך חזרה. המגדלים לא יצליחו למכור את מה שהציבור מזהה כאותו הכלב במחיר כפול ממחיר השוק ולאט לאט ייעלמו. אם יש לגזע מזל יהיה מגדל אחד או יהיו שניים שמעולם לא ראו את הכסף, הם באמת אוהבים את הגזע וימשיכו לגדל ולשאת בהוצאות.

ההטעיה

ואיך הוא עם המשפחה? ובבית? הוא משיר שיער? אשתי זוכרת עד היום את שיחות הטלפון הארוכות שהייתי מנהל עם אנשים זרים שהתקשרו כדי להתעניין בגזע. שעה ארוכה הייתי מסביר בכל דרך אפשרית למה לא כדאי לקחת הסקי.

הם בורחים מכל מקום. יברחו גם מכלא אלקטרז. הם חכמים, ומצחיקים, והכי אוהבים לעשות צחוק מהבעלים שלהם. הם לא ממושמעים. עצמאיים. הפרווה שלהם היא סיוט. הם משירים פעמיים בשנה, וכל פעם זה לוקח שישה חודשים. הם גונבים אוכל, מפזרים את הפח, משתעממים בקלות, אוהבים לחפור. בחצר, את הספה, היום הייתי אומר שהם חופרים בראש. אז הביטוי הזה עדיין לא נולד.

"אבל למה אתה אומר להם את כל זה, ומצפה שבסוף הם יקנו הסקי" היתה שואלת אותי אחרי השיחה. "אני אומר את כל זה כי זו האמת, וכי הם צריכים לדעת למה הם נכנסים, אחרת הכלב ימצא את עצמו ברחוב מהר מאוד."

תאום ציפיות הוא הבסיס לחיים משותפים ומאושרים בין אנשים וכלבים. תאום ציפיות אפשר לעשות רק על בסיס נתוני אמת. היום יש לא מעט ספרים שמיועדים להעביר את המסר, אבל יד על הלב – את המשפטים האלו לא המצאתי:

"ההסקי שלי סופר ממושמע, לא עוזב אותי לשניה אחת";

"רצועה? לא צריך. היא לא תלך לשום מקום";

"הפרווה נושרת, אבל זה לא נורא, כל הכלבים ככה";

"מעולה עם ילדים, ולא יעשה לכם שום נזקים בבית";

והפנינה:

"לא נורא אם אתם לא בבית רוב היום. הוא צריך פעמיים ביום לרדת לפיפי וזהו. הם מאוד רגועים".

וכשלא מספרים את האמת והתדמית שנבנית לגזע היא תדמית שקרית, עוד ועוד כלבים באמת מוצאים את עצמם ברחוב, במכלאות, סובלים גופנית ונפשית. והמסכנים האלו עם העיניים הכחולות נאספים מהעמותות כי הם יפים, וחוזרים כי הם הסקים. הם לא יודעים לשקר על מנת למכור את עצמם למישהו.

האלטרנטיבה

ואני לא מתכוון לאלטרנטיבה שלנו, הכלבנים. אני מתכוון לאלטרנטיבה של הציבור שמתעניין בגזע. אנשים שרוצים כלב עם עיניים כחולות בשביל הילדים. בובה בלי סוללות. כלב שלא נושך. מתוקי כזה, נו, כמו שהיה לשכן ממול.

פעם האנשים האלו היו צריכים להגיע לרכז הגזע ולשאול, להכנס לרשימת ההמתנה, ולקנות גור במחיר השוק. כמו בטלויזיה כשהיה רק ערוץ אחד: התכניות היו טובות או גרועות אבל כולנו צפינו. לא היה משהו אחר.

היום, תודות למאמצים שלנו הכלבנים להתנשא, להרוויח עוד קצת, להיפטר מהגורים בעבור כמה שיותר, היום יש לאנשים האלו אלטרנטיבות. הם יכולים לגשת לעמותה הקרובה ולקחת להם הסקי שנמצא שם בסיבוב הקבוע שלו, או שהם יכולים להכנס לאחת הקבוצות בפייסבוק שבשם שלהן מופיעות המילים "הסקי סיבירי", לכתוב שהם מחפשים גור ולשבת למיין את עשרות הפניות שיקבלו. הם ישלמו, אבל ממש מעט. בכסף. המחיר בעוגמת נפש עלול להיות מאוד גבוה.

המסקנות

האמת, את ראשי הפרקים האלו כתבתי לעצמי לפני שישבתי לכתוב את הרשומה עצמה. עכשיו כשהגעתי לכאן נראה לי מיותר לסכם. המסקנות די ברורות, ואני אוסיף רק אחת:

ברמת האדם הבודד אי אפשר לעשות את מה שצריך על מנת שיקרה איזה שינוי. השינוי חייב להיות מערכתי, לבוא מלמעלה. לפני שלושים וחמש שנים היה קל לעשות כאלה מניפולציות על הציבור. היום זה בלתי אפשרי. אין מקדם גזע שיכול בעצמו לקבוע שווי שוק. אין מישהו שיכול להלחם בתופעת הכלבים דמויי הגזע ונטולי התעודות. הגוף היחיד שיכול, לדעתי, לעשות את השינוי היא ההתאחדות הישראלית לכלבנות. 

שינוי תפיסה שיבוא לידי ביטוי בשינוי תקנוני עמוק ורחב. ההתאחדות יכולה לכפות מגבלות מחיר בדיוק כמו שהיא יכולה לכפות בדיקות DNA. היא יכולה לפרסם בעצמה את כל המגרעות של הגזעים ולא להשאיר את העבודה למי שמנסה למכור את הגורים שלו במחיר גבוה. היא יכולה וצריכה להיות המקור לידע אמיתי, כן ומלא. 

בשביל זה צריך התאחדות חזקה ואמיצה. צריך להכיר בבעיה ולהיות מוכן לשלם עבור הפיתרון. וצריך סבלנות. הרבה סבלנות.

אולי יום אחד זה יקרה.

ואולי לא.