רציתם הפתעה? קבלו את ההיגיון שבשיגעון

תערוכות כלבים הן אירוע "נקי" ודי ברור. יש זירה, ועם שריקת הפתיחה היא מתרוקנת כמעט לחלוטין. בפינה – שולחן עם שני כסאות: יושבים עליהם מזכיר הזירה (בטעות קוראים לו הרבה פעמים "מזכיר שולחן". אם תחשבו רגע תבינו כמה השם הזה אידיוטי), ומזכיר השופט שכותב מפי הגבורה את דוחות השיפוט. עוד איש עומד בצד ומשתדל לא להפריע -מנהל הזירה (האיש עם המיקרופון) וכמובן האיש בחליפה ועניבה - השופט. לעיתים עומד ליד השופט מתמחה בשיפוט, וגם הוא משתדל לעשות קולות של שטיח ולא להפריע בשום צורה. וזהו.

אה, והנוהגים שנשפטים עם הכלבים שלהם שעומדים יפה ומחכים שהשופט יסמן להם להתחיל ללכת במעגל, כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ.

כולם לבושים יפה, מתנהגים בנימוס, נכנסים ויוצאים בזמן. הרוטינה בשיפוט קבועה: סיבוב קבוצתי, סיבוב לכלב לבד, בדיקה ידנית של הכלב, תלך – תבוא, עוד סיבוב, הכתבה קצרה של דו"ח השיפוט, תודה והבא בתור. אין הפתעות, אין שינויים. לעיתים רחוקות מגיע שופט נודניק שרוצה עוד סיבוב. נו, שיהיה. אחרי שהשופט בדק את כל הכלבים בכיתה הוא בוחר את המנצחים, מעניק תארים, צילום למזכרת והופ – לכיתה הבאה, אותה רוטינה בדיוק מההתחלה.

לצופה מהצד קל להבין מה קורה. גם אם הוא לא מבין גדול בכלבים – אחרי שרואים את אותו הדבר עשרות פעמים מבינים את העיקרון. מצד אחד זה מעולה – אם אתה מבין אתה יכול לעקוב, להתרכז, לגלות אהדה לכלב זה או אחר, לעודד את המשתתפים על שתיים ועל ארבע. מצד שני, בינינו – זה קצת משעמם. בעיקר אם אתה לא מבין גדול בכלבים ואין לך מושג למה כף הרגל של הכלב אמורה להיות חתולית ולא ארנבית, או מה זה בכלל.

כמי שגדל בעולם תערוכות הצורה ושופט מוסמך כמעט שלושים שנים זו נראתה לי תמיד הנורמה. כמו שאמר יוסי בנאי זצ"ל באחד המערכונים היותר מפורסמים שלו: "היא מדברת ומדברת ומדברת ומדברת ואומרת המון טיפשויות וזה טבעי כי היא טיפשה. וזה גם נוח, כי ככה אני מבין כל מה שהיא אומרת".

גם בעולם העבודה עם כלבים יש סדר. במבחני ה- IGP אין שום הפתעה: המבחן מובנה, קבוע, אין בו שום סטיה אף פעם. הצעדים ספורים ומדודים, אורך הרצועה נתון, לנוהגים אסור לבצע שום תנועת גוף מיותרת. ה"פושע" מתחבא תמיד במחסה השישי, אף פעם לא באחד מחמשת המחסים הראשונים. ממש כמו שאמר רבי עקיבא, הכל צפוי והרשות נתונה. באג'יליטי סדר המכשולים משתנה ממבחן למבחן, אבל כל שאר הדברים קבועים וידועים מראש. 

מול כל הארגון והסדר האלו עומד ענף ספורט כלבני אחד, המונדיאורינג. מבחן המונדיאורינג קורא תיגר על כל תפיסת העולם הכלבנית אליה היינו רגילים עשרות שנים: כאן הכלב אינו "מתוכנת" מראש. הכל פתוח ומפתיע. כאן לא מלמדים את הכלב רק לבצע פקודות אלא גם להגיב להפתעות וזה - גבירותי ורבותי – חידוש די מרענן.

גלשן גלים באויר באמצע מבחן כלבני - בסך הכל הגיוני

בספרי ההיסטוריה של הספורט הכלבני מסופר שפעם, מזמן, היו תחרויות כאלה נערכות לפי חוקים שהמציאו בצרפת ושם הן נקראו "זירה צרפתית", ובבלגיה, שם – ניחשתם נכון – קראו להן "זירה בלגית". לימים הוחלט לאחד את שתי השיטות והספורט קיבל את השם המפתיע והמקורי "זירה עולמית", או בלע"ז – מונדיאורינג.

כשראיתי בפעם הראשונה מבחן מונדיאורינג לא ידעתי אם לבכות או להתגלגל מצחוק: אנשים הסתובבו בזירה כאילו היא אמצע דיזנגוף. מה אני אומר אנשים? גדוד של אנשים והם לא סתם הסתובבו בזירה, הם ממש ניסו להפריע אחד לשני. אחד מהם הסתובב עם כלב שלא היה קשור ברצועה (אפילו קולר לא היה לו!) והכלב הלך לידו כמו צל. אחר דיבר לכלב, ניסה להציע לו צעצוע ואפילו אוכל. עוד אחד נכנס פתאום עם שתי מזוודות. חבר שלו הביא לו שולחן וכיסא והוא התיישב ופתח את המזוודה, למרות שאפילו אני ראיתי שאין בה כלום. פתאום נזרקה בתוך הזירה קופסא שרק בנס לא פגעה באף אחד. היחיד שעשה משהו בנדון היה הכלב: הוא רץ לקופסא, תפס אותה ולקח אותה למקום מבטחים. יתר האנשים המשיכו להסתובב להרעיש ולהפריע אחד לשני ובעיקר לכלב. לדעתי, חצי שעה לפחות נמשך הקרקס הזה ואני חיכיתי שכולם יעופו החוצה ויתחיל המבחן.

הלו, מוכר? זה לא שוק, זה מבחן

ואז היו מחיאות כפיים, ומישהו הכריז על הניקוד, והאיש והכלב יצאו לחגוג את סיום המבחן. ההבנה שהברדק הזה היה המבחן ירדה עלי קצת קשה ונסעתי הביתה עם הרגשה מוזרה. לאחרונה החלטתי לחזור לנושא. בחיפוש קצר מצאתי את התיאור הבא באתר האינטרנט של ההתאחדות הישראלית לכלבנות, שהמועדון הישראלי למונדיאורינג חבר בה:

"זירת המבחן משתנה ולא ידועה, נתונה להחלטת השופט ביום המבחן. בזירה תמיד יהיה בלאגן והמון חפצים מפוזרים כדוגמת כדורי רגל, צעצועים, נקניקיות להסחת דעת ועוד. בתרגילים מסוימים יהיו גירויים של רעש חזק כדוגמת מסור חשמלי ברקע. על הכלב והנוהג להתעלם מכל הסחות הדעת כדי להצליח במבחן.

כל תחרות מבוססת על נושא, קצת כמו תפאורה בתאטרון אשר מורכבת על המגרש - אביזרים, תרחישים והסחות ממוקמים בנקודות אסטרטגיות במגרש. התרגילים אומנם אותם תרגילים אבל הסדר שלהם והתפאורה משתנים ממבחן למבחן על פי היצירתיות של כל שופט. אף מבחן לא יהיה זהה לקודמו ובכך נמנעת האפשרות לאימון על פי רוטינה.

כמו ברוב תחרויות הספורט הכלבני ומבחני העבודה, במונדיאורינג על הצוות, כלב ונוהג, לבצע סדרת תרגילים המתחלקת לשלושה חלקים עיקריים, ובכל אחד מחלקים מספר תרגילים שונים. משך המבחן כ-45 דקות.

​​משמעת - מתבססת על פונקציונאליות עם דגש על שליטה מלאה מול הסחות,
קפיצות - בוחנות את מבנה הכלב ואת הרצון שלו,
הגנה/תרגילי נשיכה - דורשים מהכלב שליטה עצמית מקסימאלית."

 

וואו. ההיגיון שבשיגעון.

ההשקעה, הדמיון והיצירתיות שצריך על מנת להתאמן בענף שבו כמעט שום דבר לא ידוע מראש מדהימים. הנחת העבודה שאפשר ללמד את הכלב לעבוד בלי אוטומט, להתעלם מהסחות דעת ולתפקד בתנאים משתנים שאינם ידועים מראש מעוררת הרבה מחשבה ומצדיקה הרבה כבוד.  

בעולם תערוכות הצורה וגם בעולם העבודה הכלבנית אפשר להיות שטחיים ואפשר להעמיק. רמת הידע, הניסיון וכמות האימונים רכיבים את ה"מקצוענות". מדובר בשילוב של כשרון ועבודה קשה, ואי אפשר להסתפק רק באחד מהם. ובכל זאת יש הבדל בין ענפי הספורט השונים: ככל שהמבחן פחות צפוי צריכים הנוהגים להתאמן לקראת יותר תרחישים, ומרכיב העבודה הקשה במשוואת ההצלחה גדל בהתאם. העולמות השונים דורשים רמות שונות של מחוייבות, לטוב ולרע. 

שורה תחתונה: הברדק במונדיאורינג אינו סימן לזלזול או לרמה נמוכה, להיפך. הבלגן המאורגן הוא סימן מובהק לעבודה אין סופית וגמישות מחשבתית. חייבים להעריך מאוד את המחויבות שמקבלים הספורטאים על עצמם, מחויבות לכלב ולספורט ואת ההשקעה הטוטאלית שהם משקיעים כדי לעבור את המבחן ולהגיע להישגים.