מילים לזכרה של ד"ר ריטה טריינין ז"ל

ביום שישי, שמונה בספטמבר, נערך בבית הספר לרפואה וטרינרית של האוניברסיטה העברית יום עיון לזכרה של ד"ר ריטה טריינין ז"ל. ריטה הקימה את ההתאחדות הישראלית לכלבנות, היתה שופטת מקיפה, מגדלת מהשורה הראשונה, יו"ר מועדון אבל יותר מכל היתה לכל כך רבים מהכלבנים בדורי, ולי במיוחד, מורת דרך.

ריטה לימדה אותי להתבונן. בכלבים ובבני אדם. היא לימדה אותי לראות את הכלב כולו, לא את המגרעות שבו ולא את צדדיו הנפלאים בלבד. את הסיפורים המשעשעים איך הצילה ממוות וודאי את פוף, ההסקי הסיבירי הראשון שלי כשנרטב מהגשם, או איך לימדה אותי להיות מה שפעם קראו "רכז גידול" סיפרתי אין ספור פעמים. אני חייב לה את אהבתי הגדולה לכלבנות כמוסד, בנפרד מאהבתי לכלבים. היא שלימדה אותי מה תפקידו של בעל תפקיד במערכת הכלבנית, מה הוא צריך לעשות ובעיקר – והרבה יותר מזה – מה אסור לו לעשות. השקפת עולמה הליברלית, ההוליסטית השפיעה עלי רבות לא רק בעולם הכלבנות. כל אלו יחד עם התכונה האישית שלי לכתוב על כל דבר את מה שאני חושב הביאו אותי להיות המוכיח בשער, זה שאומר את כל הביקורת שיש לו – ויש לי, בלי עין הרע – על כל מה שלא טוב בכלבנות.

במהלך יום העיון פנה אלי אחד הנוכחים, בעל תפקיד בהתאחדות הישראלית לכלבנות, ואמר לי: "אני קורא את הפייסבוק, את מה שאתה כותב, ואני לא נהנה". נו, גם אני לא בדיוק נהנה מכל מה שקורה שם, חשבתי לעצמי. "אני לא נהנה שאתה כותב. עדיף שתפסיק לכתוב את כל זה". 

אה. הוא לא סובל מכל מה שקורה בהתאחדות. הוא סובל, המסכן, מזה שאני מפרסם את הכל בשער בת רבים, ומוציא את קלונה של ההתאחדות הישראלית לכלבנות לראווה ולאור השמש. נו, אולי הוא צודק חשבתי. הפייסבוק באמת פומבי וחשוף גם למי שלא באמת מעוניין לקרוא. אחרי שחשבתי על דבריו החלטתי להתחיל לכתוב בלוג. רשומה אישית שאליה ייכנסו ואותה יקראו רק אלו שרוצים בכך. מי שלא רוצה, לא יקרא ועולמו ימשיך להיות מושלם ונפלא.

עד כאן ההקדמה החד פעמית. ועכשיו, בחזרה לכנס לזכרה של ריטה ז"ל.

"והדרת פני זקן" - יום עיון שארגנה ריטה ועסק בהזדקנות כלבים. בתמונה - ד"ר ריטה טריינין, ד"ר צפרא סיריק, ד"ר איל נחמיאס, דוד רז ז"ל, ד"ר איל רנן, זוהר עוזר, נח בראון מנכ"ל המרכז לכלבי נחיה ואני. צילום - יוסי גיא.

בעולם משתנה במהירות של כלבנות עולמית ניכרים בשנים האחרונות שני תהליכים מקבילים. האחד, התמסחרות מטורפת של עולם תערוכות הכלבים והגידול המכוון של כלבים גזעיים. ריטה, שגידלה שנאוצרים וגרייהאונדים מעולם לא מכרה כלב. כשבאתי אליה בתחילת דרכי וביקשתי לקנות ממנה גור של גרייהאונד עבור מי שלימים יהיו גיסי וגיסתי אמרה לי "אי אפשר. אני לא מוכרת כלבים". חשבתי שאולי בגלל שאני חדש בעולם הכלבים והיא לא מכירה אותי היא מסרבת למכור לי כלב. "אבל בשמחה אתן לך אחד, אם אתה מבטיח שילך לבית טוב" המשיכה מיד. ספידי בר זקן חי עד שיבה טובה וארוכה, מאושר עם המשפחה שגידלה אותו. גם הם, אגב, מעולם לא הרגישו שום צורך לנצל את הכלב היפהפה הזה לעשיית כסף. הם ראו בו, בדיוק כמו ריטה, בן משפחה ולא יותר. התהליך השני הוא הפניה העצומה של בעלי כלבים לעולם העבודה והספורט הכלבני. ענפי ספורט שלא ראינו לפני עשרים שנה יחד עם ענפי ספורט שהיו קיימים מאז ומעולם זוכים לעדנה ופריחה בכל מקום בעולם.

אי"ל ספידי בר זקן עם עדי. ספידי רץ כבר הרבה שנים בשדות הציד הנצחיים של הכלבים, ועדי כבר סיימה בהצטיינות את לימודיה בטכניון והתחתנה ממש לפני שבועיים.

אני חושב שיש קשר הדוק בין שני התהליכים. ההתמסחרות גוררת תחרות מטורפת שבה המטרה מקדשת את כל האמצעים. כלבים שנמדדים בסכומי עתק, תארי צורה ויופי שמתורגמים מיידית למסעות הרבעה חובקי עולם ולכסף גדול לא מתאימים לכל אחד. מי שהכלב שלו אינו מושלם בצורתו אבל לא רוצה להחליף אותו באחר, מי שמאוהב בגזע אחד ולא רוצה להחליף אותו לפי אופנה זמנית לא מוצא את מקומו בעולם תערוכות הכלבים. רבים מהם מוצאים את עצמם ואת הכלבים שלהם עוסקים בספורט. שם, מיקום האוזניים חשוב הרבה פחות ולכמה שערות לבנות על החזה אין שום משמעות. שם יש משמעות גדולה יותר לקשר בין האדם והכלב, לעבודה המשותפת, להנאה מהפעילות ולהשגים שאפשר לבנות עם הזמן.

ביום העיון הושמעו הרצאות מפיהם של ארבעה פרופסורים. אנשי מדע שאי אפשר לחשוב שאינם יודעים על מה הם מדברים. הם דיברו על הטעות הגדולה בהקטנת המאגר הגנטי של כלבים גזעיים בשליחות הרצון הטוב להוציא מהגידול כל "בעיה", גם אם היא לא באמת בעיה, על חוסר ההגיון בהוצאת כלבים מקוי הגידול המוגבלים ממילא, על האפשרות שנהיה חייבים בעתיד להשתמש לגידול בכלבים מגזעים אחרים כי המאגר הגנטי שלנו לא יספיק להחזיק גזעים מסויימים בחיים. הם דיברו על פרוטוקולים שגויים של מגדלים בהרבעות והמלטות ולא שכחו להעביר ביקורת על הוטרינרים שמשתפים פעולה בהסתרת בעיות רפואיות. הם דיברו על ההבדל בין גנטיקה לגנומיקה, על המגבלות המהותיות שיש לשימוש בבדיקות גנטיות ועל ההבדל בין בדיקות שנועדו לקביעת אבהות ולזיהוי צואה ובין בדיקות שנועדו למפות את הגנום של הכלב ולאתר סמנים למחלות בעלות רקע תורשתי. היושבים באולם היו מרותקים ברובם, אבל אני לא יכולתי להתעלם מאלו של היו מרותקים כלל. אלו שהיו צריכים יותר מכל להקשיב ולשמוע, ולא הקשיבו ולא שמעו. אלו שלא היו שם בכלל.

בהתאחדות הישראלית לכלבנות ישנן עשרים ושש עמותות כלבניות. לכל אחת מהן יו"ר וחברי ועד. את מספר יושבי הראש של העמותות החברות בארגון שהקימה ריטה ז"ל שישבו באולם אפשר היה לספור על יד אחת. בחבר השופטים של ההי"ל יש כשלושים שופטים, אולי מעט יותר. חלקם גדלו אצל ריטה, למדו וינקו את הידע הכלבני שלהם ממנה. בודדים מהם נכחו באולם. מבין חברי הנהלת ההי"ל ראיתי רק את אורית נבו ואת דורון רכלין, תלמידים ותיקים של ריטה. היתר בחרו, איש איש מטעמיו, לא להגיע. חברי ועדת הגידול המדעית, חברי ועדת התערוכות, חברי ועדת המדרשה – בודדים מביניהם אם בכלל טרחו להגיע ולהקשיב לדברים הכל כך חשובים שנאמרו באולם.

ולא במקרה.

הרוחות שנושבות היום בהתאחדות הישראלית לכלבנות אחרות מאוד מאלו שהפיחה בה ריטה. אלו רוחות של בינוניות, חוסר הבנה, ראיה צרה וחוסר כבוד בסיסי לכלבים ולבני האדם שמלווים אותם. התרבות הארגונית של ההתאחדות הישראלית לכלבנות כיום מבוססת על הרצון לשלוט באחר, התפיסה שיש מעטים מאוד שיודעים לכאורה מה נכון ומה לא והם שיכתיבו הכל לכל האחרים.

לא פלא שמספר ההמלטות של כלבים גזעיים מתועדים יורד בהדרגה ביחס לעליה בגודל האוכלוסיה בישראל כבר שנים. לא פלא שבמקביל לעליה מטורפת בכמות הכלבים (הלא גזעיים) בארץ ובמגוון הפעילויות המוצעות להם, ענפי הספורט הכלבני שבהם בעלי הכלבים בוחרים לעסוק, מספר הקבוצות ברשת החברתית שמוקדשות לכלבים ולכלבנות, מספר בתי הספר למאלפים, לכלבנות טיפולית, פסטיבלים כלבניים וכו' ניכרת ירידה עקבית במספר הכלבנים העוסקים בכלבנות גזעית, בתערוכות כלבים ובמספר בעלי הכלבים שחברים בעמותות המרכיבות את ההתאחדות הישראלית לכלבנות.ראו למשל את הדברים שכתב יו"ר ועדת הגידול המדעית של ההי"ל, ד"ר לזר ג'רסי בעצמו:

בעוד כמה ימים תשב האסיפה הכללית של ההתאחדות לשנות את תקנוניה. לא יופחתו המגבלות והאיסורים, לא ייפתחו שערי העולם הכלבני. להיפך. עוד חוקים, נהלים, הוראות ומגבלות יוטלו על מי שרוצה לעסוק בתחביב הנפלא הזה. עוד ועוד סיבות למי שחיפש אותן כדי להתרחק ולהעלם למחוזות אחרים. אותם אלו שלא הקשיבו להרצאות ביום העיון לזכרה של ריטה טריינין ז"ל ימשיכו להתעלם מרחשי הלב של הציבור, מהמציאות והנתונים העצובים. 

נכון אמרה הדס, ביתה של ריטה ביום העיון: אם ריטה היתה יושבת כאן באולם היתה שמחה לראות את המשך דרכה. לצערי הרב אני חושב שאם היה יוצאת מהאולם ורואה את המתרחש בהתאחדות הישראלית לכלבנות שהקימה, היתה שמחה הרבה פחות.

שלום לך ריטה, חברה ומורה שלי. את כל מה שאני בכלבנות אני חייב קודם כל ולפני הכל לך. אני מבטיח לך – לא אשכח את מה שלימדת אותי. אמשיך לומר את הדברים גם אם לא יהיה אף אחד שיקשיב. אני חייב את זה לעצמי, ואני חייב את זה לך.